שכנות טובה
בוקר שישי הגיע, ואיתו הבישולים. הפעם אני מכינה משהו קצת שונה למשפוחה, אותו דבר בדיוק אבל שונה. קניתי מחבת נסגרת שכזו ואנסה לצלות את העוף בתוכה במקום בתנור. שינוי קטן אבל גדול, לא? מניחה את העוף בקערה גדולה ומתחילה לחשוב על התבלינים. המחשבה נודדת אל הילדים שלי, האחד חייל שנמצא כרגע עם החברה שלו, והשנייה נשואה ולא תגיע הערב לארוחה. התפזרה לי המשפחה, לא יודעת בשביל מה לטרוח ולבשל, אבל הרגל זה הרגל.
יש בי מעין תחושת געגוע למשהו לא מוגדר, כמיהה למצב אחר. מצב שבו אוכל לסמוך על הבניין בו גרה בתי ההריונית שנמצאת כרגע בשמירת הריון, כי אדע שהשכנים שם מלוכדים וערבים זה לזה. כמיהה לשירות צבאי שבו נוצרות חברויות אמת, כמו של פעם, כדי שהבן שלי יחווה את העוצמות ששירות צבאי יכולות לתרום לאדם. זו לא רק המשפחה שלי שמתרחקת, זה כל חלקי העם, עוברת לי מחשבה עגמומית שכזאת. מכניסה את כל העוף לקערת התבלינים ומתחילה ללוש אותו. לפחות אתה נשאר שלם, מצאתי את עצמי ממלמלת אליו, לפחות...