בוקר שישי הגיע, ואיתו הבישולים. הפעם אני מכינה משהו קצת שונה למשפוחה, אותו דבר בדיוק אבל שונה. קניתי מחבת נסגרת שכזו ואנסה לצלות את העוף בתוכה במקום בתנור. שינוי קטן אבל גדול, לא? מניחה את העוף בקערה גדולה ומתחילה לחשוב על התבלינים. המחשבה נודדת אל הילדים שלי, האחד חייל שנמצא כרגע עם החברה שלו, והשנייה נשואה ולא תגיע הערב לארוחה. התפזרה לי המשפחה, לא יודעת בשביל מה לטרוח ולבשל, אבל הרגל זה הרגל.
יש בי מעין תחושת געגוע למשהו לא מוגדר, כמיהה למצב אחר. מצב שבו אוכל לסמוך על הבניין בו גרה בתי ההריונית שנמצאת כרגע בשמירת הריון, כי אדע שהשכנים שם מלוכדים וערבים זה לזה. כמיהה לשירות צבאי שבו נוצרות חברויות אמת, כמו של פעם, כדי שהבן שלי יחווה את העוצמות ששירות צבאי יכולות לתרום לאדם. זו לא רק המשפחה שלי שמתרחקת, זה כל חלקי העם, עוברת לי מחשבה עגמומית שכזאת. מכניסה את כל העוף לקערת התבלינים ומתחילה ללוש אותו. לפחות אתה נשאר שלם, מצאתי את עצמי ממלמלת אליו, לפחות עד שנאכל אותך. מעניין איך תצא, האם הפרסומת בפייסבוק על המחבת הזו משקפת מציאות ותצא מושחם ומקורמל מכל צדדיך, או לא. אכין גם אורז מוקפץ ואשלח לבן לצבא ביום ראשון, ככה יאכל אוכל ביתי ולא את צחצוחי השמן הבלתי אפשריים של הצבא.
הבת שלי מספרת לי שיש להם בבניין וואצאפ משותף, וכשלמישהו חסר משהו הוא כותב את זה בוואצאפ ומיד משלימים לו את החסר, ככה הם הופכים להיות קצת כמו שכונה של פעם אבל עם קריצה אל העתיד. אויש, זה ממש מקסים, אמרתי לה. אולי זה התחלה של התלכדות מחדש, מי יודע. הייתי מאוד רוצה לקחת חלק במשהו שיתרום לפחות קצת לשיפור המצב החברתי כאן בארץ. לא יודעת איך. בינתיים מבשלת למשפחה שלי. אבא שלי מחכה לארוחות יום שישי, שבשבילן שווה לשים את השיניים בפה, כך הוא אומר לי. הוא גר לא רחוק מאיתנו ביחידת דיור. כל השכנים מסביבו עוצרים לידו כשהוא יושב לו בספה בחוץ. זה מביא צלעות על האש, ההיא מביאה צמח לעציצים שהוא מגדל. שכנות טובה שכזו. אולי אני פשוט לא שמה לב ובאמת מתחיל כאן שינוי. הלוואי.