אחרי יום עמוס ומזיע בעבודה, הרגשתי שחסר. חסר לי משהו. אולי נשנוש טעים בחוץ? אולי שמלה חדשה? מגיע לי, חשבתי. הגעתי לקניון, ההיכל המקודש, והתחלתי להסתובב. האמת, שאחרי העבודה למי יש בכלל כוח? תנו לי חמש דקות של שקט והעיניים נעצמות מאליהן.
אבל בכל זאת, משהו דחף לחפש! לחפש משהו לקנות. זה לא שיש לי איזה עודפים לבזבז, לגמרי הפוך. בראש יש איזו מחשבה טורדנית וטיפשית שאם אני אקנה משהו ארגיש יותר טוב. לא אחשוב על המינוס. על העתיד הלוט בערפל. אני אקנה לי שקט נפשי לייט. לכמה שעות. לפחות עד מחר שבו נתחיל את הלופ מחדש.
הסתובבתי מחנות לחנות ומשורה לשורה … ממש במעגלים סביב עצמי. שמתי לב למשהו מעניין- כל המחירים עלו וזה מוזר. זה לא אמור להיות הפוך? לאנשים אין כסף הווה אומר תורידו מחירים , אנשים יקנו, אתם תרוויחו..מה לא בסדר במשוואה הזאת?
המשוואה בסדר, האגו שרוצה להרוויח יותר לא מסכים! ועל האגו מי יכול? לא אני, שהאגו שלי שחייב איזה סוכריה בשביל לא לשאול יותר מדי שאלות גורם לי להסתובב, להוציא כסף שאין לי ולקנות דברים שלא חסר לי. טירוף.
ואז כשסיימתי את השופינג המיותר שלי, ראיתי כמה דברים פתאום. ראיתי נהג אוטובוס עוצר באמצע הכביש, כדי להגיד לנוסע באוטו פרטי שחפצים מאחורה עומדים ליפול לו מהמטען.. וראיתי ילדה קטנה שניהלה איתי שיחה עמוקה דרך העיניים .. וראיתי חתולה יקרה שמינקות חיה בלי אימא ועד היום כשהיא מחפשת נחמה היא מנסה לינוק את השמיכה, וראיתי איש מבוגר כמעט עור ועצמות יושב בחוץ עם המקל לבוש חגיגי ומקפיד לברך את כל העוברים ושבים בברכת שלום.
כשסיימתי, הבנתי שהאושר הוא לא שם בסופר ולא בשום חנות ולא יעזור לי לקנות את כל העולם. האושר הוא רק בין יצורים חיים. אני לא מבזבזת כסף אלא מפזרת כיסופים. מחפשת תענוג שימלא את החור בלב. שייתן שקט נפשי ושקט מוחי.
וזה עובד! לכמה שעות, אם לא לכמה ימים ואז מתפוגג. ומה המחיר? ומה התועלת?
אנשים צריכים אנשים. לא יעזור כלום. לבד זה לנתק את עצמך מזרימת החיים, מהחמצן הנפשי והרוחני. שלא לדבר על הישרדות פיזית בעולם משוגע.
והכי חשוב – אם אנחנו נרדים את עצמנו בכל מיני הסחות דעת, נפספס את ההזדמנויות שלנו לראות. לקחת חלק. לגלות. לחוות. גם לכאוב וגם לצחוק. לאהוב.