המילה הראשונה שהנכד שלי הוציא מפיו הייתה גצ'יחגצ'יחח. חסר משמעות, לא כך? בתחילה לא התייחסנו לזה ברצינות, אבל שוב ושוב ושוב, גצ'יחגצ'יחח, גצ'יחגצ'יחח. יום אחר יום. עוקב בעיניים ומנסה להגיד משהו. שולח יד וממלמל גצ'יחגצ'יחח גצ'יחגצ'יחח. מוסכמה חברתית רווחת סיפרה לנו שהמילה הראשונה שתינוק מוציא מפיו אמורה להיות אבא, אמא, ומבחינתנו גם סבא, סבתא יתקבלו בברכה. מה עושים עם גצ'יחגצ'יחח?
החתול הביתי שלנו, ג'ינג'י, הוא במעמד אזרח על אצלנו בבית. בעלי, כלומר סבא של דרור, קשור אליו בכל נימי נפשו. כשהיה ילד התקשה לאכול, ואימא שלו, בהכירה נפשו של ילדה, הביאה לו חתול ואמרה לו שאת הארוחות בחצר יאכלו יחדיו. אין כמו אהבת אם. זה היה מקבל חביתה וזה היה מקבל קערת חלב. ביס מכאן, לקיקה מכאן ובעיית האכילה חלפה ואיננה. מאז הפך כל חתול ג'ינג'י לחביבו של בעלי והג'ינג'י שלנו, כשהופיע בביתנו, קיבל פינה מיוחדת בליבו. הם ישנים ביחד, קמים ביחד, רואים בבוקר סרטונים ביוטיוב ביחד, תוך כדי שאני מקבלת דיווחים נרגשים על כך שהחתול מעדיף בהחלט סרטונים על בעלי חיים מכל נושא אחר. מה להגיד, אהבת חייו.
בוקר שבת אחד, אחרי שיעור של מיכאל לייטמן, ישב הסבא עם החתול ועם הנכד בסלון והכריז לנו, נרגש כולו, שהילד מנסה לקרוא לג'ינג'י. כמו תמיד, כשהוא מדווח לנו על חוכמה חדשה הקשורה לג'ינג'י, גם את זאת ביטלנו במחי יד. שהחתלתול השובב הזה יהיה המילה הראשונה שהילד יבחר להגות? אבל אז עקבנו ביתר תשומת לב למתי הוא אומר ואל מי הוא פונה. ובכן, כן. המילה הראשונה של דרור הייתה ג'ינג'י. החתול גילה סבלנות והבנה רבה למריטות האוזניים ולפה המרייר והם בילו שעות רבות ביחד, גדלים ונקשרים זה לזה. החתול הקפיד לחלק את תשומת ליבו בין הסבא והנכד וכולם היו מרוצים. עברו כמעט שש שנים מאז ודרור ומשפחתו עברו לבית משלהם. ג'ינג'י ממקד את כל תשומת ליבו לסבא, אבל בימים שדרור בא לבקר, מיד מתכרבלים השניים, גצ'יחגצ'יחח ודרור, ומחדשים את קשר האהבה שביניהם. והסבא? אין מאושר ממנו.