אני יכולה להבין את האכזבה שחווים החלוצים שלנו, כשהחלום שלהם על אחדות ועל שוויון מתנפץ תחת מבחן החיים. העם מתפצל לקבוצות, המטרה אינה המדינה אלא ה"אני", זה הולך ומתרחק מהחזון הציוני עליו הוקמה המדינה. אחד הספרים האהובים עלי הוא גיא אוני, ספר של חלומות, של התחלה קשה מלאת כוונות טובות. האמת היא שנקודת ההתחלה הזו של הקמת המדינה, חושפת מטרות אחרות, של ניסיונות התיישבות באדמה סוררת המסרבת לתת יבולה. עוני קשה ומאבק יומיומי שהניבו לבסוף פרי, הצלחנו ליישב את הארץ ולחלץ מתוכה את העושר המניב חיים. מה שלצערי לא קיים בסיפורי ההתחלה של ההתיישבות בישראל, הוא רצון ללכד את חלקי העם השונים הפזורים על פני שטח לא מעובד ומנסים ליצור התחלה של עם. נראה שדבר זה היה חסר מההתחלה.
אומרים לנו היום: כל ישראל צריכים להיות ערבים זה לזה, כמו פעם. מתי פעם? מתי היינו ערבים זה לזה? דפדוף קל בדפי ההיסטוריה מראה מאבקי כוח על כל צעד ושעל. אם אתה לא משלי, אני לא דואג לך. המתיישבים היו נעולים בשלהם, הדתיים מרוכזים בערים המרכזיות, המתיישבים החדשים בכלל לא זיהו את היהודים התימנים החיים בארץ כמישהו משלהם. על איזה אחדות מדובר כאן? לא פלא שאם זה היה המצע ההתחלתי, הפילוג גדל. עם הזמן, כשהגיעה הרווחה הכלכלית, הדבר הפך לפער מעמדי, כראוי לבעיה שאינה מטופלת מהשורש.
אסור לבכות על חלב שנשפך, כך מספרים לנו. צודקים. יש להגדיר מחדש את המצע עליו עלינו לגדול, ולגדל את ילדינו. בטח ובטח שאין אנו צריכים להתרפק על זמני החלוציות שלנו, כי לא שם המפתח להתלכדות המיוחלת. צריך לחשוב איך בונים חברה המורכבת מקבוצות שונות, מבלי שנגדיר מי טובה יותר ופחות, מי ערכית, מי חלוצית, מי עשירה ומי חקלאית. עבר מספיק זמן מקום המדינה, אנו מסוגלים כבר לעשות את זה. ארץ שתיתן מרחב קיום לכלל אזרחיה ולא תשפוט את הדתי, את העני, את הזר ואת היומרני, תרוויח מכל הקצוות הללו שלה ותהפוך סוף סוף לארץ זבת חלב ודבש.